שום דבר לא הכין אותי לבשורה שאבי חלה בסרטן. התדהמה, ההצפה הפנימית של פחד דאגה וכאב היו מסוג ובעוצמה שלא חוויתי. זה כבר לא היה לשמוע וללוות אחרים כמטפל וכתומך, זה היה לחוות את הדבר עצמו מקרוב מאד – כבן.
הוא איש מדהים ומיוחד אבא שלי וככה הוא גם התמודד עם הסרטן. בעיניים פקוחות, באומץ, בקבלת החלטות מושכלת, ברצון ובהחלטה להמשיך ולחיות ולעבור את כל הטיפולים הקשים שאולי רק יאריכו קצת את החיים – "כי אי אפשר לעזוב לבד את אמא ואתכם".
הפחד הגדול שלו היה מתופעות הלוואי שהיו צפויות בעקבות ההקרנות. טיפלתי בו בהומאופתיה כדי להתגבר על הסבל והכאב של הבדיקות הפולשניות, הוא קיבל רמדיז לפני הניתוח ולאחריו, בזמן ההקרנות ולאחריהן. היכולת והאפשרות לטפל בו ולעזור לו הצילה אותי.
האושר לראות אותו מחלים ומתאושש במהירות – כמעט ללא תופעות לוואי, היה עצום. לקראת סוף ההקרנות הרופא האונקולוג שטיפל בו, בירר איתו איזה טיפול הוא מקבל בנוסף שגורם לו לצלוח את ההקרנות בצורה טובה כל כך. התשובה של אבא שלי, "הומאופתיה מהבן שלי, הרופא". זה היה רגע של ניצחון עבורו ועבורי.