WAZE הומאופתי

מאת: ד"ר יעקב פריד

התהליך ההומאופתי מתנהל כמו הנסיעה בכבישים. כדי להתאים את הרמדי אני נעזר בתמרורים ובשלטים המפוזרים לאורך הדרך במפגש הטיפולי.

המטופל מגיע כשהוא נמצא באזור של מחלה ומצוקה ורוצה להגיע למקום של ריפוי ובריאות. יש מקרים שהדרך בהם ברורה יותר ויש מקרים שפחות. תמיד יש הפתעות. לפעמים אני טועה, לפעמים אני עוצר בדרך, מחליף רמדי, מכוונן וממשיך בדרך.

במפגש ובמהלך הקשר הטיפולי אני מתבונן כל הזמן בהתנהגות של המטופל, בסימפטומים השונים שלו, המודעים והלא מודעים, מקשיב קשב רב לדברים שהוא אומר, לאופן בחירת המילים, לשפת הגוף שלו, מתבונן באינטראקציה שלו עם הסובבים, בוחן ומנסה להבין את הקשר בין מאורעות חייו השונים למצבו הרפואי הנוכחי, אלו התמרורים והשלטים שלי.

לדוגמא, ילד בן 7 עם טונזילים מוגדלים ("שקדים"), כמעט חוסמים. הוא מועמד לניתוח הוצאת הטונזילים שהגיע אליי לטיפול כמוצא אחרון של הוריו להימנע מניתוח. במרפאה אני רואה שהוא נושם בכבדות, הוא מוציא פעמים רבות את הלשון ומשחק איתה. אני שם לב מתי הוא עושה את זה, מנסה להבין מה משמעות הסימן הזה. הוא מפגין בטחון עצמי בשיחה איתי ובתקשורת עם הוריו.

בתשאול הוא מספר לי שמפלצות מפחידות אותו. הוא לא נכנס לחדר לבד. החושך מפחיד אותו, בחודשים האחרונים הוא אומר לאמא שלו שהוא לא רוצה למות. מבחינת הוריו הוא מתנהג כילד רגיל ונחמד.

מבחינתי אין "מקרה רגיל של טונזילים מוגדלים". הם באו לקבל פתרון ותחליף לתרופות, אני חייב למצוא את הייחוד ההומאופתי במקרה שלו, את השער ההומאופתי שדרכו אוכל להיכנס ולמצוא את הרמדי המדויקת עבורו.

דווקא התנועה של הלשון נראית לי כסימפטום הומאופתי מעניין.

רוב הידע ההומאופתי מקורו בניסויים הומאופתיים שבהן ניתנו לנסיינים רמדיז הומאופתיות שונות ונרשמו בדקדקנות הסימפטומים השונים שהנסיינים פיתחו בעקבות ובגלל החשיפה לרמדיז. המידע אורגן בצורה של אלפי סימפטומים לפי המערכות השונות-כולל מצבים נפשיים. בכל סימפטום נרשמו הרמדיז שגרמו לו בניסויים השונים.

כשאני בוחר סימפטום מסוים שבעיניים הומאופתיות הוא מייצג או מיוחד למקרה, אני בודק אילו רמדיז חוללו את הסימפטום הזה באדם בריא.

האמא אמרה לי, פעמיים, שהתופעות מחמירות בערב ושהילד וכחן ועקשן. אני קשוב במיוחד לאמירות ספונטניות של ההורים והילד.

אני פונה לספרות ובודק אילו רמדיז מופיעות גם בסימפטומים של טונזילים מוגדלים, גם בתנועות הלשון, גם תחת עקשנות והחמרה לילית. מבין הרמדיז הללו אני אבחר את האחת שבעיני הכי מתאימה לו.

בינואר הילד התחיל את הטיפול. בשבוע ראשון ההורים דיווחו על שיפור באיכות השינה והנחירות פחתו. סימן ראשון חיובי.

אחרי שבועיים הילד חלה בדלקת בדרכי הנשימה מלווה בחום. העליתי את תדירות השימוש ברמדי. אחרי יום ירד החום. תמרור נוסף שמציין שהכיוון נכון, כדאי להמשיך בדרך הזו.
גם ההורים מרגישים ככה. הביטחון שלהם בי ובתהליך מתחזק. גם הם עוברים מסע, גם הם נוסעים ונוהגים בדרך חדשה ולא מוכרת ומחפשים שלטים וסימנים שמראים שהדרך נכונה. לרוב הנסיעה שלהם קשה יותר כי היא נגד התנועה של הרופאים, הסבא והסבתא.

במעקב, אחרי חודש, אני רואה בבדיקה שהטונזילים ("השקדים") התכווצו בחצי וחל שיפור בנזלת. אני שמח על השיפור, ההורים שמחים, הילד מצייר ועסוק במשחקים אצלי בקליניקה. אפשר לחוש אופטימיות זהירה. ממשיכים בטיפול, ממשיכים בנסיעה.

הטיפול ארך 9 חודשים. ב- 10 בספטמבר, מפגש אחרון. הילד ישן עם פה סגור, שינה שקטה, עם נזלת מידי פעם, הטונזילים בגודל נורמאלי והתור לניתוח בוטל. שמחה ותחושת סיפוק גדולה לכולם.
הגענו ליעד המצופה.

בשונה מנסיעה בכביש, בתהליך ההומאופתי אין שילוט ברור שאומר עוד כמה קילומטרים יש עד ההגעה לריפוי. המרחק ליעד משתנה, הוא תלוי בהרבה גורמים ומשתנים חיצוניים ופנימיים המשפיעים על מצב רוחו של המטופל, על אורחות חייו, על בריאותו. פתאום פורצת מלחמה, פתאום מגיעים פיטורים מהעבודה, כביש נפתח ונסגר, כביש חדש נסלל. הכל משפיע.

ביציאה למסע, לנסיעה המשותפת, אין לי waze שימליץ לי על הדרך הטובה והמהירה ביותר ליעד.

ה-waze שלי הוא ניסיון רב השנים, הקשבה, למידה הבלתי פוסקת, הקשר שנוצר ביני לבין המטופלים ובעיקר שיתוף פעולה ומעורבות של כל הנוסעים.